<h1>תניא רבתי סימן ס"ט</h1>
<h2>דף יט:</h2>
אמר רב נחמן אמר רב עמרם אמר רב אבל כיון שעמדו המנחמין מאצלו ביום שביעי מותר ברחיצה. דקיימא לן מקצת היום ככולו. תנו רבנן כל שלשים יום לגיהוץ, אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים יוצאין מתחת המכבש (כולן אסורין). רבי אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד. ר' אליעזר בר שמעון אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד. וקיימא לן כותיה. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל שהורה ללבוש חלוק לבן ולרחוץ לאחר שבעה ימי אבלות, דאין שלשים אסורין בתכבוסת אלא בגיהוץ ובתספורת. דאמרינן שלשה לבכי. שבעה להספד. שלשים לגיהוץ ולתספורת. ואפילו בגיהוץ שלנו לאחר שבעה מותר. דאמרינן גיהוץ שלנו ככיבוס שלהן. ואין לנו עכשיו גזירת שלשים אלא בתספורת לבדה. אבל חליפת בגדים ורחיצת גופו בחמין. מחליף לו משעברו שבעת ימי אבלותו. ירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] על כל המתים הוא אסור בגיהוץ עד שלשים. על אביו ועל אמו עד שנים עשר חדש. איזהו גיהוץ. כלי צמר מגוהצין. וכלי פשתן מגוהצין לבנים. מכאן יש להוכיח כמו כן שלאחר ז' מותר האבל בתכבוסת. מדקאמר אסור בגיהוץ עד שלשים ולא חשיב בהדה תכבוסת. ש"מ דאינו אסור בתכבוסת לאחר ז'. ומה שנהגו שלא לרחוץ האבל ראשו עד שלשים. מצאתי בשם הר' יעקב מבירציבורק ז"ל שיש לומר דילפינן פרע פרע מנזיר, כדילפינן לענין גלוח. כתיב הכא לגבי אבל (ויקרא י') ראשיכם אל תפרעו. וכתיב התם לגבי נזיר (במדבר ו') גדל פרע שער ראשו. מה נזיר אסור בסריקת הראש. דתנן נזיר חופף ומפספס. אבל לא סורק. אף אבל נמי כן. אבל רחיצה בלא סריקה מותר. אבל מורי הרב חביבי ז"ל הורה לי כשנפטר אבא מורי ז"ל לרחוץ הראש. ואמר שלא נמצא בהלכה שיהא אסור ברחיצה משבעה ואילך אלא בתספורת לבד. וכן מצאתי בשם הר' אביגדור ז"ל שמותר ברחיצת הראש לאחר שבעה, דבתספורת בלבד גזרו. ומנהגנו שלא לקרות האבל בספר תורה בבית הכנסת כלל. אבל איני יודע טעם לדבר מפני מה נהגו כך. שהרי אבל אינו אסור בדברי תורה לאחר שבעה. ושמא יש לומר שלפיכך נהגו שלא לקרות בספר תורה, לפי שעדין אין לבו פנוי עליו וטרוד ובהול על מתו. ולא יוכל לדקדק יפה בקריאתו. לפי שהקורא צריך לדקדק מאד בקריאתו. שלא יפרה את החזק ולא יחזק את הרפה. וגם צריך לדקדק יפה בקריאתו באתנח ובטעמים עד שלא היה יכול לכוין היטב. ומורי הרב חביבי ז"ל לא היה נמנע מלקרות בתורה לאחר שבעה. אבל בתוך שבעה אסור לו לאבל לקרות בספר תורה כלל, ואפילו בשבת. ובמקום שנהגו לקרות בשבת יקרא ואין בכך כלום. ודומיא להא דגרסינן בירושלמי [שם, וברכות פ"ב ה"ז] תני מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין. ובמקום שנהגו שלא לשאול אין שואלין.
<h2>דף כ.</h2>
תנו רבנן שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים. שבעה לישב באבלות וכל דיני אבל עליו. שלשים לגיהוץ ולתספורת. כלומר אסור בגיהוץ ובתספורת עד לאחר שלשים כדין שאר אבלים. שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה. קרובה בתוך שלשים. כלומר ששמע שמת לו מת (אחד) קודם שעברו שלשים. רחוקה לאחר שלשים, כלומר ששמע שמת לו מת אחר שעברו שלשים דברי ר' עקיבא. וכן הלכתא. ומנין לשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד. דכתיב (עמוס ח') והפכתי חגיכם לאבל, ואשכחן עצרת דלחד יומא. בספר השכם. מי שבאתה לו שמועה קרובה בשבת, מונה ששה ימים אחר השבת. וכן מצאתי בשם הרב ר' אביגדור ז"ל. מאחר שנהג קצת אבלות בשבת דדברים שבצנעה נוהג. הילכך לא חשבינן ליה כאילו לא שמע עד למחר. כיון דשייך ביה אבלות קצת. ואם שמע ביום שלשים בחול. כיון שנתחייב מיד באבלות גמורה לדברי הפוסקין יום שלשים כלפניו דמי. נוהג שבעה ושלשים. אבל אם שמע ביום שלשים בשבת, כיון דלא חזי יום שמועה לאבלות גמורה. ולמוצאי שבת נעשית רחוקה. התם ודאי חשבינן ליה כאילו לא שמע עד למחר. ואינו נוהג אלא יום אחד. כיון דלא שייכא ביה אבלות גמורה לא ביום שמועה ולא ביום שלאחריו. לאפוקי שמע ביום עשרים ותשעה בשבת דנהי דההיא שעתא לא חזי לאבלות גמורה. מיהו למחר מיהא נהגא ומונה ששה והוא. ע"כ דברי הרב ז"ל. ואם שמע שמועה קרובה בתוך הרגל ולאחר הרגל נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד. וכן אם שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה. עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד. כתב רבינו יצחק פאסי ז"ל בשם בעל הלכות גדולות. אם שמע שמועה ביום שלשים נוהג שבעה ושלשים כשומע ביום עשרים ותשעה. וכן כתבו רוב הגאונים דיום שלשים כיום שלפני שלשים דמי ונוהג שבעה ושלשים. אבל בשם רבינו חננאל ז"ל מצאתי. דיום שלשים כיום שלשים ואחד דמי. ואינו נוהג אלא יום אחד. מי שהרגוהו כותים וקברוהו ולא נודע לקרוביו עד אחר שלשים יום לקבורתו, אי חשיבא קבורת הכותי קבורה והוי שמועה רחוקה. או לא חשיבא קבורה. שאילה זו שאל מורי הרב חביבי ז"ל דודאי קבורת כותים חשיבא קבורה. והוא שנקבר ע"י כותי אדעתא דישראל. אבל בכי האי גוונא שמוטל בבזיון שלא בקברי ישראל וסילקוהו משם קרוביו. כשנודע להם איגלאי מילתא דלאו קבורה היא, הואיל והיה עומד להסתלק ולפנותו משם, מידי דהוה אקבר המזיק ברשות הרבים דאמרינן דמותר לפנותו. מיהו דנקבר אדעתא דישראל ע"י כותי חשיבא קבורה. ומי שמת לו מת ערב הרגל ולא היה בשעת קבורתו. ולאחר הרגל נודע לו שמת. מי מועיל לו הרגל לבטל ממנו אבלות, כמו שהיה שם בשעת קבורה אי לא. שאילה זו כמו כן שאל מורי הרב חביבי ז"ל לפני הר"ר אביגדור ז"ל. והשיב שאין הרגל מועיל כלום לזה שלא ידע עד לאחר הרגל. והוה ליה ככל שמועה קרובה שנוהג שבעה ושלשים.
<h2>דף כג.</h2>
אמר רב נחמן אמר רב עמרם אמר רב אבל כיון שעמדו המנחמין מאצלו ביום שביעי מותר ברחיצה. דקיימא לן מקצת היום ככולו. תנו רבנן כל שלשים יום לגיהוץ, אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים יוצאין מתחת המכבש (כולן אסורין). רבי אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד. ר' אליעזר בר שמעון אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד. וקיימא לן כותיה. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל שהורה ללבוש חלוק לבן ולרחוץ לאחר שבעה ימי אבלות, דאין שלשים אסורין בתכבוסת אלא בגיהוץ ובתספורת. דאמרינן שלשה לבכי. שבעה להספד. שלשים לגיהוץ ולתספורת. ואפילו בגיהוץ שלנו לאחר שבעה מותר. דאמרינן גיהוץ שלנו ככיבוס שלהן. ואין לנו עכשיו גזירת שלשים אלא בתספורת לבדה. אבל חליפת בגדים ורחיצת גופו בחמין. מחליף לו משעברו שבעת ימי אבלותו. ירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] על כל המתים הוא אסור בגיהוץ עד שלשים. על אביו ועל אמו עד שנים עשר חדש. איזהו גיהוץ. כלי צמר מגוהצין. וכלי פשתן מגוהצין לבנים. מכאן יש להוכיח כמו כן שלאחר ז' מותר האבל בתכבוסת. מדקאמר אסור בגיהוץ עד שלשים ולא חשיב בהדה תכבוסת. ש"מ דאינו אסור בתכבוסת לאחר ז'. ומה שנהגו שלא לרחוץ האבל ראשו עד שלשים. מצאתי בשם הר' יעקב מוורצבורק ז"ל שיש לומר דילפינן פרע פרע מנזיר, כדילפינן לענין גלוח. כתיב הכא לגבי אבל (ויקרא י') ראשיכם אל תפרעו. וכתיב התם לגבי נזיר (במדבר ו') גדל פרע שער ראשו. מה נזיר אסור בסריקת הראש. דתנן נזיר חופף ומפספס. אבל לא סורק. אף אבל נמי כן. אבל רחיצה בלא סריקה מותר. אבל מורי הרב חביבי ז"ל הורה לי כשנפטר אבא מורי ז"ל לרחוץ הראש. ואמר שלא נמצא בהלכה שיהא אסור ברחיצה משבעה ואילך אלא בתספורת לבד. וכן מצאתי בשם הר' אביגדור ז"ל שמותר ברחיצת הראש לאחר שבעה, דבתספורת בלבד גזרו. ומנהגנו שלא לקרות האבל בספר תורה בבית הכנסת כלל. אבל איני יודע טעם לדבר מפני מה נהגו כך. שהרי אבל אינו אסור בדברי תורה לאחר שבעה. ושמא יש לומר שלפיכך נהגו שלא לקרות בספר תורה, לפי שעדין אין לבו פנוי עליו וטרוד ובהול על מתו. ולא יוכל לדקדק יפה בקריאתו. לפי שהקורא צריך לדקדק מאד בקריאתו. שלא יפרה את החזק ולא יחזק את הרפה. וגם צריך לדקדק יפה בקריאתו באתנח ובטעמים עד שלא היה יכול לכוין היטב. ומורי הרב חביבי ז"ל לא היה נמנע מלקרות בתורה לאחר שבעה. אבל בתוך שבעה אסור לו לאבל לקרות בספר תורה כלל, ואפילו בשבת. ובמקום שנהגו לקרות בשבת יקרא ואין בכך כלום. ודומיא להא דגרסינן בירושלמי [שם, וברכות פ"ב ה"ז] תני מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין. ובמקום שנהגו שלא לשאול אין שואלין.
